12 יום בבידוד משפחתי - הורים, מפעילים, מבסוטים, עייפים, ומחשבות על מדינה שלמה

משפחה בבידוד
זה נשמע כל כך רומנטי, כולנו יחד, אסור לצאת, יהיה מעולה 😉

אז ב - 27/6 קיבלנו הודעה בצהריי יום שבת שאחת הגננות בגן של פיץ חולה בקורונה, כולל תסמינים.
מה המשמעות? במקרה שלנו אין סיכוי שפיץ יהיה נעול בחדר, ובנוסף, כבר חמישה ימים מאז החשיפה, אז החמרנו, כולנו בבידוד.

עבורי, זה בידוד שני, מכיוון שהייתי במילואים, באמצע אפריל, נכנסתי לבידוד של חמישה ימים, בשל חשיפה לחולה מאומת עם תסמינים.
הפעם זה היה מורכב יותר,
כבר עברנו את הסגר הראשוני, בו היינו חודשיים ושלושה שבועות ספונים בבית, מזג האוויר היה אחר, הסטייט אוף מיינד היה אחר. לא הייתי לפני סיום שנה ראשונה בניהול, עם איסור להגיע לבית הספר, לדן ולי יש המון דברים שתוכננו לשבוע הראשון של יולי מבחינת מנהלות בית ועבודה.

שעתיים אחרי, הודעה - בית הספר של רותם ייסגר, ילדה עם קורונה.
אין ספק, שכונה בהתפרצות 😬😀

שבועיים עברו, הפעלות, זמני טלוויזיה, ציור, פלסטלינה, מסלול מכשולים, בריכה במרפסת, הזמנות של אוכל - אוכלים מלא בבידוד, שעות מטורפות של עבודה אל תוך הלילה, סגירת שנה, פתיחת בית הספר של הקיץ (הודייה על צוות מחויב ומגויס), רותם מאוכזב לא ללכת לקייטנה בבית הספר - שמרגישה השנה כמו יציאה לחופשה מבחינת הילדים, מורן מבסוט מהחופש, ועדיין שואל כל יום אם יש גן.

מהרגע שחזרנו לחיים הכל ממשיך, כאילו לא היה דבר, ועדיין, היציאה הראשונה החוצה היתה מעט סוריאליסטית מבחינתי, יש אשכרה חיים בחוץ.

והמון מחשבות על כמה זה מורכב, לא רק אנחנו, בכלל, כתופעה חברתית.

מצב מנטלי מאתגר - כל הזמן יחד, בידוד חברתי לילדים, מחשבות על אפשרות של בידוד נוסף עתידי / סגר (מציאות שנראית רלוונטית בבוקר ה - 17/7/2020)

פוסט שלם על תירגולי רגיעה, מגן ועד 120

היבט כלכלי 
הפסד ימי עבודה למי שמקום עבודתו לא גמיש, ומחשבות רבות על הקושי של ארגונים לייצר מעבר אמיתי לאופני עבודה אג'יליים.
יש הורים בגן שחוו קשיים רבים ממקום עבודתם, כולל הורדה בשכר;
היבט כלכלי של הגן, יש הורים שביקשו לא לשלם עבור השבועיים;

חשש בריאותי - נבדקנו, פעמיים, אבלה בידוד בעינו;
נבדקנו - כדי לא להוות איום בריאותי על חברים ומשפחה ברגע שנצא;
נבדקנו, מילאנו טפסים - והבנו כמה הבירוקרטיה מייגעת ולא מיטיבה עם לקוח הקצה.

מאחלת לכולם בריאות וימים טובים,

בתמונה - עבודות יזומות במרפסת - אפקטיבי ושורף זמן

כל הזכויות שמורות לשרון מיכאלי רמון 2020 ©

אומנות וחירום Art and disaster (Covid19)

אומנות מסוגים שונים פורחת בעיתות חירום, הן בחירום פתאומי וקצר בזמן התרחשות, והן בשגרת חירום (מוזג מעניין של חירום מתמשך או מצב הנתפס כאיום מתמשך - הגדרה שמתאימה למצב הקורונה.

 Art, of different kind blossom in disaster times, in short episodes and in "emergency routine" as Covid 19.

החל מאומנות שנוצרת "בטעות" כמו צילומי עיתונות, מונוגרפיות, בלוגים, פוסטים בפייס ועוד

ועד אומנות שנוצרת לשם אומנות / אמירה  ביקורת / עיבוד עצמי / התמודדות ועוד

From spontaneity art - as journalism photography, monographs, blogs, Facebook posts, and more;

and art that was made for - art / criticism / self process / coping and more.

בפוסט הזה איגדתי כמה דוגמאות מהארץ ומהעולם של יצירה בעקבות הקורונה (הופעות און ליין היו לאורך רוב התקופה באופנים שונים)

מרתק לשוטט, לחשיבה עצמית, ללמידה, ואפילו לפרספקטיבה מעניינת על המצב, כשאנו עדיין בתוכו, והשפעותיו החברתיות והכלכליות עוד רחוקות מלהיות ברורות.

שירה - Poems

שירי משוררים ישראליים שנכתבו בזמן ועל הקורונה, ועוד אחד - שניהם מתוך "שירה זה לא נורא", מעריב

גרפיטי - Graffiti

around the world - SMITHSONIANMAG.COM | April 23, 2020

curlytails.com 

CBC article

מוסיקה - Music

עברי לידר - המזרח התיכון (מסקרן גם בשל ההפקה והמוסיקה של סם חלבי)

הפקה מקסימה של נועם וזאנה ואלי גורשטיין "אנו ניפגש"

,תאמר נאפר בשיר קצבי שמרים את המורל

ישי ריבו - כתר מלוכה - שיר עם משפטים מהמקראות, עם הקשר ברור לתקופת הקורונה, ואולי לשאלות שעלו אצל רבים מאיתנו בתקופה הזו, שבשיר הזה מקושרות בעיקר לאלהים

בכלל, היתה פריחה של יוצרים דתיים ומסורתיים - לקריאה ב - "כיכר השבת"

חידוש של דנה ועדיני ודניאל סלומון, חצי נונסנס חצי רציני

מקבץ מרתק של שירים - חנן בן ארי, "ארץ נהדרת" ועוד (ליחצו על הקישור)

Bono - מפתיע, מעט צפיות, אבל מקסים ומאוד תיאורי תקופתי

אומנות - Art

תלחצו :

covidartmuseum

צילום

British journal of photography

covid photo museum 

שבעה דברים חיוביים בשבוע הקורונה השישי seven great things in the sixth Corona week

שבעה דברים מופלאים משבוע הקורונה האחרון (רובם קשורים ללמידה)

1. הצוות שלי מפעים אותי ביצירתיות, השקעה ורצינות.

2. השתלמות מוסדית מרחוק - יכולה להיות מותאמת ללמידה מיטבית מרחוק, והתוצרים של עבודה דרך שירים - מטריפים.

3. ניתן ללמד מרחוק ללא שימוש בטכנולוגיה, למעט שליחת המשימה בסלולארי.
כשיש משפחות ללא גישה לרשת - זה קריטי.
מורכב אך אפשרי.

4. פיקוד העורף מייצר למידה יום יום ברמות גבוהות של למידה מבוססת טכנולוגיה, מכפלת כח מטורפת למערך (גאה להיות חלק מצוות מדהים).

5. כשיש חוסן פנימי וערך עצמי, כל האמירות שבעולם אינן רלוונטיות.
בין כה וכה, אנו מתוות את הדרך.

6. רותם מתאמן בקריאה בדרכים הכי יצירתיות שראיתי, התמדה נלמדת דרך הרגליים, כשיש זמן.

7. קיבלתי סא"ל (מילואים)
זה היה מתוכנן, זה היה מרגש, זה ייזכר לתמיד - טקס במסכות (כמעט יום 50 למילואים, במקביל).

24/4/2020

כל הזכויות שמורות לשרון מיכאלי - רמון

רגע של שחיקה והתבוננות פנימית A minute of small break, and inner learning

לפני כשבוע וחצי, אחרי כ - 40 ימים של למידה מרחוק, בהפסקות, ומילואים, ללא הפסקות, היה לי יום שבו ידעתי שאני בנקודת שחיקה, ואני חייבת לקחת כמה שעות של שקט, ולו חלקי.
הבעיה היתה שזיהיתי את הנקודה הזו באמצע שיחת זום צוותית, עם (ויש שיגידו מול) כ – 30 נשות ואנשי צוות.

שחיקה היא מושג מעניין, ואנחנו, נשות ואנשי ההתנהגות יודעות ששחיקה מגיעה בכל מצב מתמשך, בערך אחרי היום ה- 20, ושחייבים להתייחס אליה, אחרת היא גדלה מדי, קצת כמו בסיפור "דרקון אין דבר כזה" (סיפור בו דרקון מחמד גדל וגדל, כל עוד האמא לא מכירה בקיומו*) ואז היא יכולה להכריע או להשפיע לטווחים ארוכים.

אחת הבעיות המשמעותיות עם שחיקה היא שלא נעים להודות בה, משום שהיא מזדחלת לאט לאט פנימה ומתחבאת או מתבטאת בחוסר סבלנות, ציניות, הומור שחור, עייפות יתר, רגישות יתר ולעיתים זלזול.

במקרה שלי, היא התפרצה, בגלל בעיות טכנולוגיות; כן, מטופש, אבל נכון; אני יכולה להתמודד עם ארועים רבים, מוצאת את עצמי לפעמים נלחצת תוך שניה כאשר יש לי תקלות טכנולוגיות שאינן בשליטתי; אני יכולה לנזוף על מסמך וורד, לצעוק על הסלולארי כשנתקע לי הוויז בדרך למקום שאיני מכירה, להילחץ עד אימה כשנתקע לי המחשב; ובאותה ישיבה, קרה הכל.

הרשת נתקעה, המחשב נתקע, הווטסאפ קרס, לא שמעתי, לא שמעו אותי;
וזה בכלל לא משנה שכבר היו המון זומים צוותיים מצוינים לפני כן, זה לא משנה שהיו לי "סיבות טובות", באותו הרגע קלטתי שני דברים חשובים,

הראשון – אני בנקודת עומס, כלשהי, מוחזקת, ועלולה להתפרץ.

השני – את אופי מערכת היחסים של מנהלת וצוות בנקודת הזמן הספציפית בה היינו, יחד עם תפיסות מתנגשות  של מנהיגות (על זה בפוסט אחר).

עם סיום הישיבה לטובת הכלל, התיישבתי וערכתי שיח פנימי, עם מסקנה ברורה, זה חייב להיעצר.

על מנת לעצור נקודת שחיקה, כדאי, מנסיוני לשלב שלושה דברים

1.     לדבר על זה עם מישהו קרוב – שוחחתי עם בן זוגי, שוחחתי עם הסגן שלי במילואים.

2.     לשנות משהו בסדר היום, גם אם זה משהו סימלי, או צנוע; במקרה שלי מה שעשיתי היה להקדיש את הסופ"ש לדברים כיפיים ולא לגעת במשימות בין שעות מסוימות.

3.     לכתוב לעצמי בנקודות מה יושב עליי / על מה אני חושבת / פשוט לכתוב מה שיוצא – עיבוד פנימי שמייצר התנהלות אחרת מעצם ההכרה בשחיקה.
מזה ניתן לצאת למשימות אופרטיביות - רשימות מסודרות וברורות לביצוע.

אז מה תעשו בנקודת הזיהוי או המחשבה שאולי אתן-ם ברגע / תקופת שחיקה?

אם אתן-ם מרגישות שזה שם, גם אם לא ניתן ל"סדר" את הכל, קחו זמן לשלושת הצעדים, אוטומטית יתרחש שינוי, ובהתאם להמשך העשייה וההרגשה תמשיכו להיות בערנות לגבי עצמכן-ם, ולטפל במה שצריך. אל תסחבו איתכן-ם אבנים שניתן לפורר אותן כשהן עוד קטנות.



כמעט כולנו שחוקים אחרי התקופה הזו ממשהו –

הסגר עצמו
לחצים משפחתיים
לחצים בעבודה
חשיבת יתר / עשיית יתר
אי עשייה שעלולה להוביל לשחיקה מסוג מסוים (חוסר אונים, קושי להתחיל מחדש ועוד)
פשוט עייפות
משהו אחר

ואם אתן-ם ממש מרגישים שהכל היה יופי וטוב, כנראה שיש לכם יכולת לאפשר לעצמכם-ן רוגע בתקופה זו, מסיבות שונות; לצד העשייה שלכן-ם, כיתבו לכן-ם קצת תובנות, הצלחות,למידות; ותשאירו בתודעה פתיחות והבנה שלפעמים גם high לא מוסבר הוא מנגנון הגנה.

שני לינקים לשימוש - 

תרגולי רגיעה פשוטים להורדת לחץ

פוסט על חוסן של נשות חינוך (רלוונטי למגזרים נוספים)

* נשות - אנשי חינוך והורים - הספר "דרקון אין דבר כזה" מעולה לשימוש בשיעורי חברה, לפתרון בעיות, התעלמות מביעות והקשבה.

בריאות וימים טובים

שרון.

כל הזכויות שמורות לשרון מיכאלי - רמון 2020

יום הזכרון הזה, בקורונה, בלמידה מרחוק

יום הזכרון עבורי, הוא יום שהכל עוצר בו, שמלא אירועים מהצבא עולים וצפים,
הרבה רגעי פחד וגעגוע,
הרבה טקסים בחצר של עירוני א', התיכון בו התעצבתי,
שנים ארוכות על מדים, בסדיר ובמילואים,
הרבה מגש הכסף,
הרבה דוד גרוסמן, הרבה חשיבה על הצד האחר וכל ימי הזכרון שלנו,
הרבה מחשבות על שלום,
ועל כמה אנחנו לא מצליחים-ות להגיע קרוב אליו;
זכרונות, מחיים אחרים, על מנהג שהיה לנו בצבא, להתקשר כשיורדים ממשמרת,
בחמ"ל, בבופור, וזה תמיד מחזיר גם ליום זכרון אחר, בו לא היה מענה בצד השני.

והשנה הזו מורכבת פעמיים,
פעם אחת בגלל בית הספר שהתחלתי לנהל, בו השיח על הימים הלאומיים, ימי הזכרון הוא מורכב ורגיש;
בית ספר דו לשוני שעוסק בשני נרטיבים, ביכולת לראות את הדברים מהעיניים של הצד השני,
מהיכולת לדמיין ולייצר יום יום שותפות, עם שאלות, ותשובות, ושאלות.

ופעם שניה בגלל הקורונה,
ומסמכים שנכתבים, וסיוע לרשויות, ותמיכה בהחלטות ממשלה על אי עלייה לבתי הקברות,
ומחשבה על המשפחות,
וחיבוק מרחוק, ודגלים במרפסת,
ופעוט על הידיים ששומע את הצפירה ורץ החוצה, לחפש כוכב, ושואל מה זה,
ובכי מול הטלוויזיה, כי לא הולכים לכיכר.

ונחמה, כי יש בי אמונה בכוחם של בני האדם,
ביכולת לשנות, להתקדם הלאה,
ואולי אני נאיבית,
ואולי זה מה שאנחנו יכולות-ים ליצור אם נעז לשבור מוסכמות,

ונחמה, כי מחר, יועבר שיעור בבית הספר שלנו,
על ילדים, שלא מפסיקים להאמין
שלא מפסיקים לצחוק
שלא מפחדים כי הם יודעים שיש תקווה ויש כוח לשנות.



























































על הספר - הילדים צוחקים

הטקס הישראלי - פלסטיני 2020

"כשאמות, משהו ממני, משהו ממני
ימות בך, ימות בך.

כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי

ימות איתך, ימות איתך.

 כי כולנו, כן כולנו

כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו –
ומשהו, נשאר איתו

 אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע

את האיבה, אם רק נדע.

 אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט)

על אף עלבוננו, לומר סליחה.
אם נדע להתחיל מהתחלה".

© כל הזכויות שמורות למחבר השיר מוטי המר ולאקו"ם

פתאום כולם מבינים בחינוך

תודה לכל מציעי ההצעות, ומומחי הלמידה. וגם לכל המתנדבות בחלוקת מזון, המסייעים לקשישים ועוד.. או שבעצם רק שמעתם-ן על תרומה לקהילה במשדרים מיוחדים ותרומתכם-ן היחידה היא להציע לאחרים מה לעשות.

ובמה מתמקדים?
בביטול החופש הגדול, ויש שמתהדרים ומציעים גם את ביטול חופשות החגים.
כי למה לא?

אז קפיצה למציאות בבית הספר שלנו, מורות משקיעות, עובדות שעות ארוכות, מגיעות לכל הילדים.
דברים נפלאים קורים והן מרגישות רמוסות בגלל ביקורת ציבורית.

לכולם-ן קשה, גם למורות שמלמדות מרחוק, עם ילדים בבית, ואולי בעל שפוטר, והורים מבוגרים.

ונמאס לי לקרוא פוסטים של האשמה והעלבה, כי אתם צריכים פתרון, ונוח לחוסר מנהיגות שמתנהלת פה למצוא אותנו כאשמות,
והכי קל זה שיש טרף קל באולפן, מול אג'נדה ידועה מראש.

תכנית יצירתית?? אומץ מנהיגותי?
יש הרבה רעיונות יצירתיים, הנה אחד -

שיתוף פעולה בינמשרדי,
בהובלת משרד התרבות והספורט למשל, כדי לסייע גם כלכלית לענפים מושתקים כלכלית -
החברה למתנ"סים, כל אגודות הספורט, שירות לאומי, תנועות הנוער, שנות שירות, אנשים שזקוקים לעבודה - מה - 10/7 עד ה - 15/8
קייטנות מבוססות ספורט, תנועה, מוסיקה והרבה חוץ,
בכל מקום יש חוץ רלוונטי שלא דורש הסעות;

כי זה מה שילדים יצטרכו אחרי התקופה הזאת (הסבר בפוסט אחר).

בהצלחה,
תראו לי מנהיגות מתחשבת,
בפרולטריון, ששומר, דואג, מחנך את הילדות-ים שלכם.

בתגובות מערכת שעבדו עליה יומיים, ואשכרה עובדת ל - 80% מהכיתה, כולל ילדים ללא מחשב (וכן צריך מחשב לכל ילד).

פורסם בפייסבוק ב - 21/4/2020

כל הזכויות שמוורת לשרון מיכאלי - רמון

יום השואה בקורונה The holocaust day

זה היה יום שואה מוזר, לאט עברנו יום רגיל ואז גילינו שהכל נעצר;

לא חזרנו מוקדם מהגינה הציבורית, כי אסור ללכת אליהן עם הילדים;

לא יכולנו ללכת לטקס בכיכר, או קרוב לבית, ולבכות עם אחרים;

הסקירה של היום התנהלה אחרת מבדרך כלל;

משפט שנאמר לאחד החיילים שמקבלים את החוזרים מנתב"ג, נתקע לי בראש - אנחנו חוזרים מחו"ל, ואתם, חיילים רוצים

לסגור אותנו במלונות, כמו בשואה; ולא הבנתי לפני שבוע, וגם לא היום, איך מישהו מסוגל לומר את זה;

ובתוך התחושות המוזרות שהיום הזה יצר אצלי, היו לי בו שלוש נקודות אור -

1. שיעורי יום השואה בבית הספר שלנו, חשיבת עומק ועבודה רגישה בכיתות דו לשוניות.

אחד השיעורים שריגשו אותי הוא של שכבת ב', עם אחד הספרים האהובים עליי "סיפור אחר", על שונות וקבלה.

2. פיקוד העורף חילק פרח וברכה לכל ניצולי השואה, הם הרגישו שרואים אותם, והקצינים והחיילים היו חלק ממשהו שיש בו קסם.

3. בוקר יום השואה עם רותם בבית, מול סרט אחד, עם שיחה אחת, על שואה, זכרון ומשפחה,

ומחשבה על כמה זמן יש פתאום עם הילדים בבית, שמאפשר לדבר הרבה יותר, ללמד יותר, לעסוק בדברים שעושים אותם

לפעמים מהר מדי, בין דברים אחרים.

וכשנגמר יום השואה, חשבתי לעצמי שיום הזכרון ויום העצמאות יהיו מוזרים אף יותר, אבל זה לשני פוסטים אחרים,
אחד על ימי הזכרון בבית הספר שלי, והשני אחרי יום העצמאות, כי עצמאות היא החופש לנוע, וזה הדבר העיקרי שנמנע מאיתנו בימים אלה.

כל הזכויות שמורות לשרון מיכאלי -רמון

הקורונה - אפשרות לרב קיום - The Corona, possibility to multi existence

כולנו באותה סירה, טוב,כמעט כולם, אבל הקורונה פוגעת ומאיימת על כלל התרבויות והדתות,
העולם שהופך לאומני יותר, ברובו, בשל מאבקים על משאבים, על עקרונות הסטוריים, על חשש מזרים, ובעיקר על פחד משינוי, ואוסיף נקודת מבט אישית, בשל פחד לוותר ולייצר משהו חדש;
אחד האתגרים הגדולים בתקופת הקורונה היא שמיטת ההרגלים מתחת לרגלינו,
וזה עניין מדרגי להודיע לנו שלא יוצאים לעבודה,
ולהישאר עם הילדים כל היום בבית,
לא לצאת לעשות ספורט,
ושלב אחרי שלב להרגיש את המעגל מצטמצם - מצריך הסברה איכותית לאזרחים,
ורציונל הגיוני, מגובה בעובדות,
ואחד הדברים המורכבים ביותר הוא חגים וימים לאומיים.

רצה הגורל ותקופת הקורונה בישראל (ובעולם) נפלה לה על יום האדמה, פסח, פסחא, ואטוטו הימים הלאומיים -
יום השואה, יום הזכרון ויום הנכבה, ובמקביל יתחיל הרמאדאן.

חגים וימים לאומיים מלאים במשמעויות מסוגים שונים
לאומיות, משפחתיות, אישיות, מסורתיות;
וכל אחת מהמשמעויות הללו מגובה ומבוססת במערכות שלמות של מנהגים וסמלים, שחלקם מתקיימים במרחב הביתי וחלקם במרחב הציבורי.

ובתוך כל זה בשל אי הקשבה להנחיות קהילות שונות התעמתו עם המשטרה או סוקרו על ידי התקשורת באופן שגרם להם להרגיש מותקפים על עצם היותם קבוצה, ולא בשל ביצוע ואי ביצוע ההנחיות; בכובע המילואים שלי התשובה ברורה-  יש הנחיות, יש צורך להבין איך מתקשרים אותם היטב לקהילות הספציפיות על מנת לייצר מוטיבציה לביצוע;
בראייה האנתרופולוגית שלי, מרתק לראות את הפרשנות של ההנחיות, את השוני בין אופי הקהילות (חרדים, מגזר ערבי כפרי, מגזר בדואי, חילונים מערים שונות, מגזר קיבוצי ועוד ועוד), את הפרשנויות שהן נתנו לעצמן, את ההקלות שהם נתנו לעצמם בפרשנות הסובייקטיבית של האנשים את המצב;

בראייה שלי, הרגשתי שיכול היה להתקיים פה מהלך משנה תודעה,
מהלך בו במקום קיטוב והאשמת מגזרים בהתפרצויות, בדגש על המגזר החרדי,
מנהיגות מכילה, חיובית ואחראית היתה מייצרת גיבוש בשל אחריות משותפת, חוויה אפילו של מצב חירום משותף;
כמובן שזה דורש גם יכולת התבוננות עצמית של כולנו על המעשים והבחירות שלנו, באופן אמיץ.

ברמה הלוקאלית, במקומות רבים הצלחנו כפיקוד העורף, והשטח יזם בעצמו יוזמות נפלאות של מנהיגות קהילתית ודתית,
אך ברמה הארצית, אני מרגישה שפיספסנו, שוב, וחבל.

האתגר המשמעותי עוד לפנינו - הימים הלאומיים, משערת שאכתוב עליו בפוסט שקשור במנהיגות ותקווה, ובפוסט על יום השואה, שהשנה מעורר בי מחשבות רבות.

אסיים בתמונות מהעולם

מכה ריקה ממתפללים, בצעד חסר תקדים ערב הסעודית סגרה את העלייה לאבן
Middle east eye



כתבה על העולם המוסלמי - https://theconversation.com/

הכותל המערבי, ערב חג הפסח, צילום - קה"א מחוז ירושלים, צה"ל

Pixabay.com
פסחא


vanity fair - גילוי האמונה מחדש


בריאות, שמחה ובשורות טובות



כל הזכויות שמורות לשרון מיכאלי - רמון

פחד לא להספיק בימי קורונה - FOMO During Corona

שלשום היה לנו יום הפוך, מעצבן, מייגע, מעייף, זיהנו את זה בשניה שהתעוררנו, אחרי לילה שמורן החליט שלישון זה לא הכרח, הדרך היחידה שחשבתי שניתן יהיה לעבור את היום יהיה דרך יצירת כמה שיותר עניין.
וככה עברנו מגואש, ליצירה עם פתיתים (אל תשאלו), לסשן ריקודים סוער, הקפת הבניין עם קורקינטים (מה שלא קרה מזה שלושה שבועות), בישול יחד, אוכל, אפייה יחד, אוכל, שטיפת רצפות, וחוזר חלילה. הבית נראה רוב היום כמו מחנה קיץ, ובערב, אנחנו מבסוטים מזה שהשקענו "רק" 30-40 דקות בלסדר.

בין לבין, כשבהינו יחד בסרטים, ברבים, של דיסני (אלזה ואנה 2, העולם הסודי של חיות הבית 2 וחסידודוס) דיפדפתי לי בפייסבוק, שמהווה מבחינתי מרחב שטוף את המוח, מקום משמעותי למידע בבניית תמונת עולם בתפקיד שלי בפקע"ר, כמרחב לרעיונות וכמרחב ביקורתי, נתקלתי בסטטוסים של חברות, ושתי קצוות קפצו לי -  חברה אחת, על הימים האלה שקשים עליה, ועל נקודות האור שבהם; ושל חברה אחרת שמנהלת יומן אישי בפייסבוק;
ובין לבין אנשים ששואלים ומשתפים מה הם הספיקו, מה הם מתכננים להספיק, מה מפריע להם להספיק, והתעייפתי.

יצא מזה פוסט שלי בפייס על לשחרר את הצורך להספיק ואת הפחד מלא ידעתי / FOMO,
שהתגובות עליו הבהירו לי שאכן, עומס היתר של "צורך להספיק" או לתכנן, או משהו, מערער חוסן של אנשים.
אז תשחררו, ותעשו מה שעושה לכן-ם טוב.


מכירים את הפוסטים האלה, של
וואוו איזה יום מושלם 🙏🙏⭐⭐
אפינו עוגה טבעונית (יאמי) 😋😋
עשינו אימון ספורטיבי (עם הילדים, ובלי הילדים)🤸🕺
אין כלים בכיור 💪🏽💪🏽💪🏽
הספקנו שני שיעורים בקורסים של למידה מרחוק 🤓🤓
ו.....

בולשיט 😎

תחושת הצורך להספיק בזמן קורונה, יוצאת מפרופורציה,
מי שיש לו ילדים, ואין משפחה מורחבת באזור, מתעסק-ת בילדים, בארוחת בוקר, ביניים, ביניים שניה, צהריים והלאה, בנסיונות והצלחות ללמידה מרחוק ולמידה אישית, מנהלות, נקיון, הימלטות הורית לדקותיים שקט בשירותים או במקלחת.

ובבתים בלי מספיק מסכים, או עם הרבה ילדים, ועם לחצים כלכליים, אין פניות לכל שפע ה- DIY, self development, ואקסטרה יצירתיות.

אז בשביל החוסן האישי והמשפחתי, כדאי לתת לדברים להיות מותאמים למשפחה שלכם, למה שקורה אצלכם.

לנסות לוותר על "תחושת ההחמצה" (FOMO), ועל נסיונות להשקעות יתר בגלל, אולי, חרדת הפסד.

להנות ממה שיש

So, 2 days ago, we had ahctik day, the kids were all over, and we've decided that only planned activities will help us pass the day; so, we've started with painting, passed to creation with "ptitim" (don't ask), moved to dancing, went out to do "around the block" with scooters (first time in 3 weeks).

in between, while watching movies (yes, in multi - Elsa & Anna 2, The secret life of pets 2 & storks) I entered Facebook, that works for me this days as refuge space and working space in my position in the reserve duty, and I've noticed status from some friend, totally different experiences from the time at home with Kids, and without the normal routine, and many many posts on:

I'm planning to be sufficient,

To make sure the kids will.....

To read.......

To........ To....... To..........

and a lot of great advises on how to make sure all is stays organized, and a lot of "happy and joy" next to stress and feeling that we are missing something.

we need to put the FOMO and the "what will happen if" aside, take care of our well being,

understand that our family recipe is unique,

that every home / family /people have different challenges & strength.

Do what makes you feel good  

all the best, sharon

all right reserved to Sharon Ramon

2020

צוותי חינוך - חוסן אישי ומייצרות חוסן לאומי

200,000 נשות ואנשי חינוך במערכת החינוך + כ - 5000 במעונות וגנים פרטייים, הן בעצם שדרה שמייצרת חוסן קהילתי ומדיני, והתקשורת הופכת את עבודתן / אי עבודתן/ התנדבותן הרצויה (האומנם?) ואת החלומות הציבוריים למשהו שמדברים עליו יותר מאשר איתו.
פוסט זה ממסתכל על השיח עלינו, נשות ואנשי החינוך, ואת החשיבות של נשות חינוך לטפל בעצמן (פוסט/ים נוסף יעסוק בלמידה מרחוק ושינוי אפשרי במערכת החינוך)

מה מעסיק אותנו?

בחודש האחרון נחשפנו כולנו למציאות קיומית עליה קראנו וראינו בספרים וסרטי אסונות. באופן כללי ניתן לומר שמדינות העולם, מי מהר יותר ומי פחות הצליחו להבין את האתגר והן נוקטות צעדים רבים בנסיון לבלום התפשטות שאינה נשלטת.

צוותי החינוך התגייסו לפעולה של למידה מרחוק תוך פחות מ – 24 שעות, תוך התמודדות עם אתגרים מורכבים – טכנולוגיים, לוגיסטיים ותודעתיים, הן של הצוותים, הן בהיבט האישי כהורים וילדים להורים בני 60 ומעלה, והן ברמת התמודדות אישית עם מצב אי הוודאות.

במקביל להתגייסות המהירה במישור הציבורי – תקשורתי נחשפנו לשיח לא מכבד על זכויות צוותי ההוראה ועל החובות המצופים מהם; כולל דיונים ציבוריים על שכר וחובות המורות והמורים, בשל מורכבות המצב במשק ומורכבות החיים של הורים וילדים בבתים, במגבלות יציאה.

שיח שכזה, שמתקיים מעל לראשי נשות ואנשי החינוך, וכן בקבוצות הפייסבוק של נשות חינוך ושל הורים ונשות ואנשי חינוך מייצרים לחץ נוסף שמתווסף ללחצים הקיימים.

לחצים המופעלים על נשות ואנשי חינוך בתקופת הקורונה 

במקביל ללחצים נשות ואנשי החינוך נתנו מענה מופלא בתקופת אי וודאות, מענה שהתגבש תוך כדי תנועה באופן דינמי, וענה על מספר היבטים חשובים לרציפות תפקודית; 

המענים הללו הם נקודות חוזק לנשות החינוך –

1.     הם מייצרים עבורן שגרה.

2.     חוסן וחוזק פנימי.

3.     מקור לגאווה אישית ופרופסיונלית.

4.     עקומת למידה פדגוגית משמעותית, שטומנת בחובה אפשרות לשינוי רדיקלי של מערכת החינוך.

כוחם הנוסף הוא בהיותם צירי חוסן קהילתיים –

1.     מסייעים בבניית שגרת יום בבתים.

2.     קשר אישי מסייע להורים, ולעיתים קריטי במשפחות קצה.

3.     מענה מנטלי לילדים – כאשר ילדים וילדות מקבלים משימות לביצוע, שמאפשרות בחירה ועצמאות, ומייצרות אקטיביות – החוסן המנטלי שלהם עולה.

4.     אפשרו לזהות מקרים של מצוקה וצורך בסיוע נוסף.

הצלחות הלמידה מרחוק בהיבט חוסן

אין אנו יודעות מה יקרה אחרי פסח, האם תימשך הלמידה מרחוק, האם מתכונתה תהיה דומה או שונה משמעותית, האם רמת האוטונומיה של בתיה"ס תישאר ועוד.

מסקרים שונים נראה שדעת הקהל בנוגע ללמידה מרחוק מורכבת מגילאי הילדים, מצב סוציואקונומי, שיוך לקהילות שתופסות חינוך באופנים שונים ועוד.

במידה ותופסק הלמידה מרחוק המורות יכנסו למצב של המתנה עד חידוש הלימודים, וזה יהיה אתגר רגשי – מנטלי משמעותי.

אני מציעה לכן ולכם, אחרי הבנת הסיטואציה המורכבת לקחת זמן לעצמכן-ם, לחזק את החוסן המנטלי שלכן.

כאשר אנו נדרשות, פועלות ויש תמיכה לתפקיד שלנו החוסן שלנו מיטבי;

כאשר גורמים שונים, סובייקטיביים ואובייקטיביים מפריעים לנו, החוסן שלנו עלול להתערער.

אנו בתקופה אי וודאית, הגמישות שלנו חשובה, והיציבות הרגשית שלנו ניתנת לאימון והגברה.

מה מומלץ?

1. יצירת שגרת יום בעלת מאפיינים קבועים, גם אם הם גמישים ביישום, וגם אם הם פתוחים לשינויים - לדוגמה:

במידה ומתקיימת למידה מרחוק - הבנת המשמעות מבחינתכן והלימה למטרות ביה"ס - תכנון סביב צירים ברורים

קריאה - לילדים קוראים

זמן ציור (לא חובה כל יום, אך חשוב שיהיה זמן הבעה שאינו מילולי)

כתיבה ביומן אישי (לא חובה כל יום) - ניתן לתת זמן כתיבה חופשית או לעבוד דרך שאלה מנחה

זמן איכות הורים - ילדים (קריאת ספר, שיחה, ספורט יחד, בישול ואפייה וכד').

2. לדבר על זה

חשוב מאוד לדבר על המצב,

התעלמות מייצרת חששות, לעיתים לא ריאליות.

מומלץ להסביר לילדים על המצב בהתאם לרמת הגיל (הצוותים החינוכיים - שליחת דפי הסבר של שפ"י / מרכז חוסן ועוד - שימו לב להשתמש בחומרים מתוקפים ממקורות מוסמכים)

** גם אנחנו, המבוגרים, צריכות-ים לדבר על המצב, ולא ללכת עם תחושת מועקה.

מחקרים מראים שדיבור מסייע בהפגת חרדות, הורדת לחץ ושחרור הורמונים שמיטיבים איתנו.

3. תנועה  

תנועה היא מרכיב מרכזי בהורדת מתח - ריקודים יחד, סטים קצרים של ספורט משותף הורים וילדים,

משחקי קואורדינציה (מצוינים לחשיבה, תנועה, שיווי משקל ועוד), יוגה ומתיחות ועוד.

4. אפשרויות לרגיעה

מדיטציה פשוטה

תרגילי נשימות פשוטים 

מיינדפולנס (סוג של מדיטציה)

שירה של שירים אהובים (עדיף ביחד)

דמיון מודרך פשוט (לאו דווקא של מטפלים, יש ספרים נהדרים היום של דמיון מודרך לשימוש אישי)

 פוסט תירגולי חוסן

זיכרו, שמירה על עצמכן-ם חשובה עבורכן-ם ועבור משפחותיכם וחבריכם,

ומקבלי ההחלטות - זיכרו שצוותי החינוך הם גם עובדי המערכת וגם אזרחי המדינה.

כמה כתבות על הצוותים מהשבוע האחרון:

כתבה במאקו - האם המורים הם בשר התותחים של המערכת?

YNET- למידה בחצרות ובאולמות

פוסט של השר פרץ, לציבור המורות-ים בפייסבוק שלו, לא הגיע אלינו ישירות (עד כה)

בריאות וימים טובים, שרון.

כל הזכויות שמורות לשרון מיכאלי - רמון.

ערב פסח Preparing Passover

בערב פסח מצאתי את עצמי עומדת במטבח, מבשלת מאכלים שגדלתי עליהם וגם ערימת שניצלים, כי זה מה שהילדים ביקשו, בהחלטה רגעית אחרי שיחה עם חבר טוב מחליטה לא להכין גפילטע אלא קציצות דגים ברוטב עגבניות, בכל זאת, דן ואני ושני הילדים, ופתאום תעוקה, אני מתגעגעת לאמא שלי.
לעומת הסבאים האחרים היא גרה רחוק מאיתנו, ועל אף כמה מחשבות לנסוע כדי להגיד שלום בחדר מדרגות שנגנזו, בעיקר בשל אי הסכמתה, הגעגוע גובר.

ויותר מזה, התחיל בבוקר החג עוצר שכזה על מנת לוודא שכולנו נשאר לחגוג בבית.

ופתאום התחילו לצוף אצלי המוני שאלות, 

על חוסן של משפחות, ועל בדידות,

ועל המצב בבתי חולים, ועל המסמך שכתבתי על איך נפרדים בכלל ממישהו חולה קורונה, שחשב-ה שהוא נכנס לטיפול, ובתוך אי הוודאות, לא נפרד מאף אחד, כי לא חשב-ה שצריך, והמשפחה לא נפרדה ממנו;

ועל אלפי שעות עבודה במילואים ועל דרך קבלת ההחלטות של הצמרת המדינית שלנו;

ועל האם כל המחשבות הפילוסופיות שממלאות את הרשת, יישארו איתנו, ולו בחלקן אחרי שהקורונה תהיה זכרון רחוק;

ועל זה שגמישות היא מילת המפתח, אבל ארגונים רבים רק חושבים שהם גמישים, אבל הם די עושים את אותו הדבר, וגם על המון ארגונים שלא;

ועל מנהיגות,

והמצב בבית

ועל הלמידה מרחוק שאני מובילה ומלווה את הצוות שלי בה תוך כדי תנועה, עם למידה משמעותית, ועם עשרות שאלות,

ועוד.

אז החלטתי לפתוח בלוג, שילווה את המחשבות שלי וההתנהלות במצב המוזר הזה,

כאמא, כמנהלת בי"ס וכאשת חירום בפיקוד העורף.

מקווה שניפגש פה'
וימים טובים יגיעו (:

standing in my kitchen, while cooking all the traditional dishes, and in the first time since it all began I all most cried ,thinking about my Mom, who lives in another city, and we are under curfew.
now, it's funny, because I'm on reserve duty for three weeks now, while managing my school, in the new "on the job training", leading and helping my team on a new ground.

and on top of all, or maybe at the base of it, my home, Dan, my kids, my family.

and I started to think of all the families that find themselves alone, or afraid; on the people who entered the hospitals, to an unknown time, and some of them didn't even say goodbye.
and I thought if we'll be able to be different after all of it,

and why we advise to be flexible, but most of the organizations having trouble with it;
and how we can help raise the resilience,

and felt criticism on leading issues of the government,

and more.

So, I decided to open this blog, and to write, in Hebrew and English, mainly due time,

it's easier to me to write in Hebrew.

Hope to see you here with me, feedback me :)

All the best,

Good days will arrive,

Sharon.