יום השואה בקורונה The holocaust day

זה היה יום שואה מוזר, לאט עברנו יום רגיל ואז גילינו שהכל נעצר;

לא חזרנו מוקדם מהגינה הציבורית, כי אסור ללכת אליהן עם הילדים;

לא יכולנו ללכת לטקס בכיכר, או קרוב לבית, ולבכות עם אחרים;

הסקירה של היום התנהלה אחרת מבדרך כלל;

משפט שנאמר לאחד החיילים שמקבלים את החוזרים מנתב"ג, נתקע לי בראש - אנחנו חוזרים מחו"ל, ואתם, חיילים רוצים

לסגור אותנו במלונות, כמו בשואה; ולא הבנתי לפני שבוע, וגם לא היום, איך מישהו מסוגל לומר את זה;

ובתוך התחושות המוזרות שהיום הזה יצר אצלי, היו לי בו שלוש נקודות אור -

1. שיעורי יום השואה בבית הספר שלנו, חשיבת עומק ועבודה רגישה בכיתות דו לשוניות.

אחד השיעורים שריגשו אותי הוא של שכבת ב', עם אחד הספרים האהובים עליי "סיפור אחר", על שונות וקבלה.

2. פיקוד העורף חילק פרח וברכה לכל ניצולי השואה, הם הרגישו שרואים אותם, והקצינים והחיילים היו חלק ממשהו שיש בו קסם.

3. בוקר יום השואה עם רותם בבית, מול סרט אחד, עם שיחה אחת, על שואה, זכרון ומשפחה,

ומחשבה על כמה זמן יש פתאום עם הילדים בבית, שמאפשר לדבר הרבה יותר, ללמד יותר, לעסוק בדברים שעושים אותם

לפעמים מהר מדי, בין דברים אחרים.

וכשנגמר יום השואה, חשבתי לעצמי שיום הזכרון ויום העצמאות יהיו מוזרים אף יותר, אבל זה לשני פוסטים אחרים,
אחד על ימי הזכרון בבית הספר שלי, והשני אחרי יום העצמאות, כי עצמאות היא החופש לנוע, וזה הדבר העיקרי שנמנע מאיתנו בימים אלה.

כל הזכויות שמורות לשרון מיכאלי -רמון