ערב פסח Preparing Passover

בערב פסח מצאתי את עצמי עומדת במטבח, מבשלת מאכלים שגדלתי עליהם וגם ערימת שניצלים, כי זה מה שהילדים ביקשו, בהחלטה רגעית אחרי שיחה עם חבר טוב מחליטה לא להכין גפילטע אלא קציצות דגים ברוטב עגבניות, בכל זאת, דן ואני ושני הילדים, ופתאום תעוקה, אני מתגעגעת לאמא שלי.
לעומת הסבאים האחרים היא גרה רחוק מאיתנו, ועל אף כמה מחשבות לנסוע כדי להגיד שלום בחדר מדרגות שנגנזו, בעיקר בשל אי הסכמתה, הגעגוע גובר.

ויותר מזה, התחיל בבוקר החג עוצר שכזה על מנת לוודא שכולנו נשאר לחגוג בבית.

ופתאום התחילו לצוף אצלי המוני שאלות, 

על חוסן של משפחות, ועל בדידות,

ועל המצב בבתי חולים, ועל המסמך שכתבתי על איך נפרדים בכלל ממישהו חולה קורונה, שחשב-ה שהוא נכנס לטיפול, ובתוך אי הוודאות, לא נפרד מאף אחד, כי לא חשב-ה שצריך, והמשפחה לא נפרדה ממנו;

ועל אלפי שעות עבודה במילואים ועל דרך קבלת ההחלטות של הצמרת המדינית שלנו;

ועל האם כל המחשבות הפילוסופיות שממלאות את הרשת, יישארו איתנו, ולו בחלקן אחרי שהקורונה תהיה זכרון רחוק;

ועל זה שגמישות היא מילת המפתח, אבל ארגונים רבים רק חושבים שהם גמישים, אבל הם די עושים את אותו הדבר, וגם על המון ארגונים שלא;

ועל מנהיגות,

והמצב בבית

ועל הלמידה מרחוק שאני מובילה ומלווה את הצוות שלי בה תוך כדי תנועה, עם למידה משמעותית, ועם עשרות שאלות,

ועוד.

אז החלטתי לפתוח בלוג, שילווה את המחשבות שלי וההתנהלות במצב המוזר הזה,

כאמא, כמנהלת בי"ס וכאשת חירום בפיקוד העורף.

מקווה שניפגש פה'
וימים טובים יגיעו (:

standing in my kitchen, while cooking all the traditional dishes, and in the first time since it all began I all most cried ,thinking about my Mom, who lives in another city, and we are under curfew.
now, it's funny, because I'm on reserve duty for three weeks now, while managing my school, in the new "on the job training", leading and helping my team on a new ground.

and on top of all, or maybe at the base of it, my home, Dan, my kids, my family.

and I started to think of all the families that find themselves alone, or afraid; on the people who entered the hospitals, to an unknown time, and some of them didn't even say goodbye.
and I thought if we'll be able to be different after all of it,

and why we advise to be flexible, but most of the organizations having trouble with it;
and how we can help raise the resilience,

and felt criticism on leading issues of the government,

and more.

So, I decided to open this blog, and to write, in Hebrew and English, mainly due time,

it's easier to me to write in Hebrew.

Hope to see you here with me, feedback me :)

All the best,

Good days will arrive,

Sharon.